חפש עורך דין לפי תחום משפטי
| |

החלטה בתיק בש"פ 4840/05

: | גרסת הדפסה
בש"פ
בית המשפט העליון בירושלים
4840-05
26.6.2005
בפני :
יהונתן עדיאל

- נגד -
:
מרט מושאילוב
עו"ד נועם בונדר
:
מדינת ישראל
עו"ד דודי זכריה
החלטה

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ח' עמר) בב"ש 20609/05 מיום 15.5.05, הדוחה ערר שהוגש על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (השופטת נ' נצר) בב"ש 3142/05 מיום 20.3.05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של איומים על-פי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) והפרת הוראה חוקית על-פי סעיף 287 לחוק העונשין. מכתב האישום עולה שכנגד העורר הוצא ביום 12.1.05 צו הגנה ארעי על-ידי בית המשפט לענייני משפחה (השופט ג' אמוראי בתמ"ש 1470/05), אשר אסר עליו להיכנס לביתה של המתלוננת, שהיא ידועתו בציבור, להימצא בקרבת ביתה, או ליצור עימה קשר טלפוני או אחר. צו ההגנה הוארך על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 18.1.05 ועמד בתוקפו (בכפוף לאמור להלן) משך 3 חודשים, עד ליום 18.4.05 (להלן - צו ההגנה). ביום 4.3.05 הוגשה נגד העורר בקשה למעצר (ימים) בבית משפט השלום בבאר שבע (ב"מ 1492/05), בחשד שהפר את צו ההגנה. במהלך הדיון טען ב"כ העורר, כי אין ראיות, אפילו ברמה בסיסית להפרת צו הגנה. הוא הוסיף, כי "אני מוכן לשחרורו של המשיב, בתנאי שהוא יורחק ויגיע ביום א' לתחנת המשטרה, ובליווי שוטר ייטול את דבריו מהבית". בהחלטה שניתנה על-ידי בית-משפט השלום באותו יום (4.3.05) קבע בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת נ' נצר), כי בהיעדר פרוטוקול מתאריך מתן צו ההגנה ולאור הספק הקיים אם העורר כלל היה מודע למתן אותו צו, "אין תשתית ראייתית ולו בסיסית, ברמה קלושה לעניין היות המשיב מודע לצו שניתן נגדו וללא מודעות כאמור, בוודאי שהמשיב איננו יכול להיות מוחשד בעבירה של הפרת הוראה חוקית". לפיכך קבע בית-משפט השלום, כי "אין בידי להיעתר לבקשת המעצר ואין מנוס אלא משחרורו של המשיב". חרף מסקנה/תוצאה זו, הוסיף בית-משפט השלום וקבע כי "בשלב הזה ומשהובא לידיעתי קיומו של צו ארעי, אשר ניתן בביהמ"ש לענייני משפחה, הרי שחרף הספק בדבר אשרורו של הצו ועל מנת למנוע אפשרות שבה המשיב יפעל באופן אשר יסכן את שלומה וביטחונה של המתלוננת, הנני לאסור עליו לנסות וליצור קשר כלשהו עם המתלוננת וכן, הנני להרחיק את המשיב מלהגיע לביתה של המתלוננת ברח' בצלאל 22/2 בבאר-שבע" (להלן - צו בית-משפט השלום). חלפו רק שלושה ימים מיום מתן הצו האחרון, וביום 7.3.05 הגיע העורר לבית המתלוננת ואיים עליה, כי יתלה עצמו בגינת ביתה. איום נוסף על המתלוננת מיוחס לעורר, עת שהה במאסר, ביום 12.1.05, באמצעות הטלפון.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. המחלוקת העיקרית בפני בית-משפט השלום נפלה לגבי קיומן של ראיות לכאורה לגבי העבירה של הפרת הוראה חוקית. לעניין זה טען בא-כוח של העורר, שהן צו ההגנה שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 18.1.05 והן הצו שניתן על-ידי בית-משפט השלום ביום 4.3.05, היו חסרי כל נפקות ובטלים. צו ההגנה בטל, לפי הטענה, בשל כך שהעורר לא היה נוכח במעמד מתן הצו והוא אף לא זומן לדיון. לטענת בא-כוח העורר, גם צו בית-משפט השלום מיום 4.3.05 ניתן בחריגה מסמכות. זאת, לטענתו, משום שלאחר שבית המשפט עצמו קבע, כי לא הונח בסיס לקיומו של חשד סביר לביצועה של עבירה של הפרת הוראה חוקית, היה על בית המשפט לשחרר את העורר, ואסור היה לו להתנות את השחרור בתנאים המגבילים את חירותו, בכלל זה התנאי האוסר עליו להתקרב למתלוננת.

           בית-משפט השלום (השופטת נ' נצר) דחה את הטענה וקבע שקיימות ראיות לכאורה להפרת הוראה חוקית. באשר לצו ההגנה נקבע, לאור השיקולים דלעיל, שהסיכוי להרשעה בנסיבות אלו אמנם קלוש על פניו. מאידך, באשר לצו בית-משפט השלום מיום 4.3.05, נקבע, שגם אם התנאי האמור נקבע בחריגה מסמכות, אין בכך כדי להביא לבטלותו, וממילא העורר לא היה רשאי לפעול בניגוד לצו, ובעצם הימצאותו ביום 7.3.05 בביתה של המתלוננת, היה משום הפרה של ההחלטה. לפיכך, קבע בית-משפט השלום, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, והורה על הכנת תסקיר מעצר. תסקיר המעצר שהוגשו בעניינו של העורר קבע, כי הוא מתקשה לקחת אחריות על מהלך חייו ומתקשה להציב לעצמו גבולות, ובהיעדר חלופת מעצר הולמת, נמנע מלהמליץ על שחרורו. בית משפט השלום ציין בהחלטתו, כי למרות שהעבירות, כשלעצמן, אינן חמורות, העורר ביצע אותן זמן מועט לאחר ששוחרר ממאסר בגין עבירות אלימות כלפי המתלוננת. אלה, בצירוף המלצות תסקיר המבחן מלמדים על מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת. לפיכך, בהיעדר חלופת מעצר הולמת, הורה בית המשפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

           ערר שהוגש על החלטת בית-משפט השלום לבית המשפט המחוזי, נדחה. נקבע, כי עבירות האיומים מקימות עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת. עם זאת בית המשפט לא קבע מסמרות באשר לקיומן של ראיות לכאורה  בדבר עבירת ההפרה של הוראה חוקית. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אין לשלול חלופת מעצר בעניינו של העורר באופן מוחלט, ברם, בחלופה שהוצעה על ידו -  במעון לחסרי דיור, שהיא מסגרת וולונטרית שבה אין פיקוח על הבאים ויוצאים - אין בכדי להפיג את מסוכנותו.

           מכאן הערר שבפניי.

           העורר חוזר בפני על טענתו, כי החלטתו של בית המשפט השלום בבאר שבע, מיום 4.3.05, לפיה נאסר עליו להתקרב אל מתלוננת או ליצור עימה קשר, ניתנה בחוסר סמכות ועל-כן היא בטלה מעיקרה. לפיכך, הפרה של הוראה זו אינה בגדר עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין. לטענתו, בית המשפט השלום קבע בהחלטה זו, כי אין בסיס לחשד בעבירה של הפרת הוראה חוקית על בסיס צו ההגנה שעמד כנגדו. משכך נקבע, טוען בא-כוח העורר, בית משפט השלום לא היה מוסמך להטיל עליו מגבלה זו, של איסור להתקרב אל המתלוננת.

           אשר לעבירות האיומים טוען העורר כי לא קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו, וזאת לאור גרסותיה השונות של המתלוננת, כאשר מגרסתה האחרונה עולה, לטענתו, כי העורר התכוון לפגוע בעצמו ולא במתלוננת. השאלה המשפטית, האם ניתן לאיים על אחר בדרך של איום עצמי, טוען העורר, היא שאלה סבוכה. ברם, עד לבירורה של שאלה זו בבית המשפט, יש לשחררו לחלופת מעצר. כך היה על בית-המשפט לעשות, לפי הטענה, גם לנוכח חולשת הראיות נגדו. לטענת העורר, העבירות המיוחסות לו אינן חמורות, הוא למד את הלקח ולא יחזור על מעשיו.

           המשיבה טוענת כי החלטת בית המשפט השלום מיום 4.3.05 ניתנה על יסוד עבירות האיומים והפרת צו ההגנה בהן נחשד העורר, ועל-כן תנאי הערובה האוסרים על העורר להתקרב לבית המתלוננת נקבעו כדין. כן נטען כי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים) מתיר לקצין ממונה לקבוע בהסכמה תנאי הרחקה, ולאור פרוטוקול הדיון ב"מ 1492/05 ממנו עולה כי העורר הסכים לשחרורו בתנאי הרחקה, אין מקום לטעון כנגד החלטה זו. באשר לעבירות האיומים מפנה המשיבה להחלטת בית המשפט השלום ממנה עולה שבדבריו של העורר יש משום עבירת איומים כלפי המתלוננת. לטענת המשיבה, העורר ביצע חלק מהעבירות בעודו מרצה עונש מאסר בגין תקיפת המתלוננת וכאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי, וגם בכך יש כדי להצביע על מסוכנותו.

           דין הערר להידחות.

           אשר למחלוקת בדבר העבירה של הפרת הוראה חוקית, אני נוטה לחשוב, בלא לקבוע בדבר מסמרות, שגם אם החלטת בית המשפט לענייני משפחה על הארכת צו ההגנה ניתנה שלא בסמכות (עקב אי הזמנתו של העורר לדיון וקיום הדיון בהיעדרו), ההחלטה מיום 4.3.05, אשר אסרה עליו להתקרב אל המתלוננת, גם אם הייתה החלטה מוטעית, ניתנה בגדר הסמכות, וכל עוד לא בוטלה, העורר לא היה רשאי לפעול בניגוד לאותה החלטה.

           מכל מקום, די בעבירות האיומים לבדן כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מחומר החקירה עולות שהעורר איים על המתלוננת בעודו במאסר, כי "אם הם לא יהיו ביחד הוא יעשה משהו לה ולעצמו... אם לא נהיה ביחד זאת טרגדיה גדולה גם בשבילי וגם בשבילך ... אל תעשי את זה, כי הילדים יישארו לבד". מקובלת עלי עמדתן של שתי הערכאות קמא, שגם באיום מיום 7.3.05, לתלות עצמו בגינה, עבר המתלוננת עבירת איומים כלפי המתלוננת.

           על רקע זה, מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת, כפי שהיא עולה מחומר החקירה, אינה מוטלת בספק. לעורר עבר פלילי מכביד הכולל עבירות סמים ועבירות אלימות ואיומים כלפי המתלוננת. העורר איים על המתלוננת בעודו מרצה עונש מאסר שנגזר עליו רק ביום 16.12.04 בגין הרשעתו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים שביצע כלפי המתלוננת, כאשר סטר לה ואף השמיע כלפיה איומים. נגזרו עליו 3 חודשי מאר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) וכן 6 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור, בתוך שנתיים מיום שחרורו עבירה נוספת בגין העבירות בהן הורשע. בתוך פחות מחודש מיום שחרור ממאסרו (16.2.05) ובחלוף שלושה ימים בלבד מיום שניתן נגדו צו בית-משפט השלום האוסר עליו להתקרב למתלוננת וליצור עמה קשר, חזר העורר ואיים על המתלוננת. כך הוא עשה, כאשר תלוי ועמד נגדו עונש מאסר מותנה. בנסיבות אלו, לא ניתן להקל ראש באיומיו של העורר על המתלוננת. התנהגות אובססיבית זו של העורר כלפי המתלוננת, האיומים החוזרים עליה חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעניין זה והעונשים שנגזרו עליו, מצביעים על מסוכנות שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר, שאינה מותירה לבית המשפט מנוס, מאשר להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

           התוצאה היא שהערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ט בסיון תשס"ה (26.6.2005).

                                                                                      ש ו פ ט


העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ש.י. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:

לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


כתבות קשורות

    חזרה לתוצאות חיפוש >>